אני חולם על נעמי
פרק מהספר
...כשהיינו בלוס אנג'לס, נחמיה פרסוף (ניקי) , שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי שחי ועבד שם, ורעייתו תחיה, אף היא ישראלית, ערכו לכבודנו קבלת פנים חגיגית בביתם.
ישראל ישראלי
קריירה בינלאומית
בשנת 1968 יצאתי לסיבוב הופעות באירופה ובאמריקה עם שלישיית "הגשש החיוור".
במסגרת הסיבוב הזה הייתי המלווה והמנהל המוסיקלי של השלישייה וגם הלחנתי שני שירים מתוך התכנית: "שלזינגר וזלינגר" ו-"איפה כל החבר'ה", למילים של עמוס קינן. פשנל, אשף הקומבינות, ארגן עבורנו הפלגה מחיפה לנאפולי בספינת המשא הטורקית "אפולוניה".
בתמורה קיימנו הופעה עבור אנשי הצוות. פשנל, הגששים ואני הפלגנו על סיפונה של אותה ספינה ו-"שלישיית הגשש החיוור" הופיעה, בעברית, בפני אנשי הצוות הטורקים. תרחיש סוריאליסטי מבית היוצר של המפיק הגדול אברהם דשא (פשנל) – שנודע בכינוי "הענק החוסך" (כינוי שהעניק לו גדי יגיל).
במשך כחודש וחצי שהינו באנגליה. חיים טופול נהנה אז ממעמד של כוכב בממלכה, בזכות הופעתו בהפקה הלונדונית של המחזמר "כנר על הגג". באותה תקופה הוא הגיש תכנית אירוח ("טוק שואו") שבועית בטלוויזיה הבריטית, והופענו גם אצלו בתכנית.
ערב אחד יצאנו, פשנל, טופול ואנוכי, לסעוד את לבנו במסעדה נחשבת בלונדון. בתום הארוחה לבשנו את מעילינו ופנינו לצאת, ואז פנה אלינו רב המלצרים בנימוס בריטי מאופק ושאל: "רבותי, מה בעניין החשבון?" פשנל לא התבלבל והשיב לו בשלווה: "בשבוע הבא – אצלנו."


מאנגליה נסענו להופעות בדרום אמריקה: מקסיקו, ארגנטינה וברזיל. בארגנטינה פגשתי בפעם הראשונה את שלוש אחיותיה של אמי. דודותי הגיעו לקבל את פני בשדה התעופה של בואנוס איירס. הן לא דיברו עברית או אנגלית, ואני לא דיברתי ספרדית. למרות זאת, הצלחנו לתקשר באמצעות אוצר המילים הדל שלי ביידיש – שברי משפטים שקלטתי משיחות של הורי ביידיש, השפה בה הם שוחחו ביניהם כשרצו למנוע מאתנו, הילדים, להבין את הנאמר… למרות קשיי השפה, הפגישה עם דודותי היתה מרגשת מאוד.
אפרופו יידיש, במסגרת סיבוב ההופעות הזה נולדה היוזמה המפורסמת לתרגם את מערכוני "הגשש החיוור" ליידיש, כדי שהיהודים במדינות בהן הופענו יוכלו להבין אותם. אז פשנל תרגם כמיטב יכולתו, הגששים (במיוחד שייקה לוי המצרי וגברי בנאי הפרסי) שברו את השיניים ולמדו את הטקסטים ביידיש, והקהל צחק ונהנה עד מאוד. למרבה הצער, ההופעות האלה לא תועדו בהקלטה או בסרט. לימים, באירוע לציון 25 שנה לשלישיית "הגשש החיוור", חברי השלישייה סיפרו את הסיפור ושחזרו קטע קצר מתוך המערכון "המכונית המגויסת" ביידיש, עם המשפט המפורסם "דער שליסל זענן דרינען" ("המפתחות בפנים").
כשהיינו בריו דה ז'נירו, הלכנו לצפות במולאטיות הברזילאיות היפהפיות בחוף קופה קבאנה המפורסם. החוטיני טרם הומצא אז, אבל עינינו לא שבעו מתפארת הישבנים המולאטיים העסיסיים שפיזזו ועיכסו סביבנו. אני נעצתי את מבטי ביפהפייה אחת, והתבוננתי בה ארוכות. פשנל הבחין בכך ואמר לי: "אני ראיתי אותה קודם!" הייתי אז בחור צעיר וקצת תמים, ואני חייב להודות שנעלבתי עמוקות…
חיים טישמן המנוח, בעלה של הזמרת חנה אהרוני, היה האמרגן שניהל את סיבוב ההופעות של "הגשש החיוור" בארצות הברית. מטוס אל-על בו טסנו לניו-יורק נחת באיחור משמעותי, וכשסוף-סוף יצאנו מן הטרמינל, טישמן קידם את פנינו ושאל בנזיפה: "עכשיו באים?!"
כשהיינו בלוס אנג'לס, נחמיה (ניקי) פרסוף, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי שחי ועבד שם, ורעייתו תחיה, אף היא ישראלית, ערכו לכבודנו קבלת פנים חגיגית בביתם.
פרסוף, יליד ירושלים (1919), היגר עם משפחתו לארצות הברית כשהיה בן 10 ושירת בצבא האמריקני במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי שחרורו מהצבא, הוא למד משחק באולפן השחקנים של לי שטרסברג. בשנים שלאחר מכן הוא שב מספר פעמים לישראל ואף שיחק בהצגות של התיאטרון הקאמרי. פרסוף הופיע בסרטים רבים, כולל "חמים וטעים", "מסע הארורים" ו-"ינטל", וכן גילם את דמותו של המאפיונר ג'וני טוריו בסרט "אל קאפונה" בכיכובו של רוד שטייגר. הוא השתתף גם בסדרות טלוויזיה רבות, כולל "אזור הדמדומים", "אלפרד היצ'קוק מגיש", "הוואי חמש אפס", "משימה בלתי אפשרית", "המלאכיות של צ'ארלי" "קולומבו", "בית קטן בערבה" ו-"שיקאגו הופ", עבד גם כמדבב ובערוב ימיו עסק גם בציור.
ניקי פרסוף ורעייתו תחיה היו מיודדים עם פשנל, ובקבלת הפנים שהם ערכו לכבודנו נכחו, בין השאר, השחקנים וולטר מתאו, ג'ק למון, מרטין בלזם ואחרים.
אחרי שסיבוב ההופעות עם "הגשש החיוור" הסתיים, החלטתי להישאר בלוס אנג'לס. שכרתי חדר בחצר הבית של זוג יהודי מקומי. בעבר התגוררו שם בני אמדורסקי וישראל גוריון. בעלת הבית היתה תופרת שגם שרה במקהלה, ובעלה התפרנס מצביעת בתים וגם הלחין שירים ביידיש.
במשך שנה וחצי למדתי כסטודנט חיצוני באוניברסיטאות UCLA ו-USC, וזאת למרות שבארץ מעמדי כמוסיקאי ומעבד מוביל כבר היה מבוסס. להפתעתי הרבה נוכחתי לדעת שלמרות שלא למדתי עיבוד ותזמור באופן מסודר, הרי שבעבודתי כמעבד יישמתי באופן אינטואיטיבי את העקרונות והשיטות שמאוחר יותר למדתי במסגרת הקורסים ב-UCLA ו-USC.
בין היתר השתתפתי בקורס בנושא מוסיקה לקולנוע ולטלוויזיה אצל המלחין לאלו שיפרין. שיפרין, מוסיקאי יהודי יליד ארגנטינה שניגן בעבר בהרכב של ענק הג'אז דיזי גילספי, התפרסם בזכות המוסיקה שכתב לסרטים וסדרות טלוויזיה ואף זכה בפרס הגראמי חמש פעמים. בין היתר, הוא הלחין את המוסיקה לסדרה "משימה בלתי אפשרית" ולסרטים רבים מספור ("הארי המזוהם", "הנועזים בעורף האויב", "הנשר נחת", "שעת שיא" ועוד).
נשארתי בלוס אנג'לס שנה וחצי, ובמהלך התקופה הזו כתבתי מספר עיבודים לזמרים שהופיעו בלאס וגאס.
בתקופה בה חייתי ולמדתי בלוס אנג'לס, התיידדתי עם בני הזוג פרסוף, שהיו יהודים חמים וציונים נלהבים ושמרו על קשר איתן עם ישראל, והם ארחו אותי פעמים רבות בביתם, בערבי שבת ובחגים. ניקי פרסוף נפטר בשנת 2022 בגיל 102.
פרסוף, יליד ירושלים (1919), היגר עם משפחתו לארצות הברית כשהיה בן 10 ושירת בצבא האמריקני במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי שחרורו מהצבא, הוא למד משחק באולפן השחקנים של לי שטרסברג. בשנים שלאחר מכן הוא שב מספר פעמים לישראל ואף שיחק בהצגות של התיאטרון הקאמרי. פרסוף הופיע בסרטים רבים, כולל "חמים וטעים", "מסע הארורים" ו-"ינטל", וכן גילם את דמותו של המאפיונר ג'וני טוריו בסרט "אל קאפונה" בכיכובו של רוד שטייגר. הוא השתתף גם בסדרות טלוויזיה רבות, כולל "אזור הדמדומים", "אלפרד היצ'קוק מגיש", "הוואי חמש אפס", "משימה בלתי אפשרית", "המלאכיות של צ'ארלי" "קולומבו", "בית קטן בערבה" ו-"שיקאגו הופ", עבד גם כמדבב ובערוב ימיו עסק גם בציור.
ניקי פרסוף ורעייתו תחיה היו מיודדים עם פשנל, ובקבלת הפנים שהם ערכו לכבודנו נכחו, בין השאר, השחקנים וולטר מתאו, ג'ק למון, מרטין בלזם ואחרים.
אחרי שסיבוב ההופעות עם "הגשש החיוור" הסתיים, החלטתי להישאר בלוס אנג'לס. שכרתי חדר בחצר הבית של זוג יהודי מקומי. בעבר התגוררו שם בני אמדורסקי וישראל גוריון. בעלת הבית היתה תופרת שגם שרה במקהלה, ובעלה התפרנס מצביעת בתים וגם הלחין שירים ביידיש.
במשך שנה וחצי למדתי כסטודנט חיצוני באוניברסיטאות UCLA ו-USC, וזאת למרות שבארץ מעמדי כמוסיקאי ומעבד מוביל כבר היה מבוסס. להפתעתי הרבה נוכחתי לדעת שלמרות שלא למדתי עיבוד ותזמור באופן מסודר, הרי שבעבודתי כמעבד יישמתי באופן אינטואיטיבי את העקרונות והשיטות שמאוחר יותר למדתי במסגרת הקורסים ב-UCLA ו-USC.
בין היתר השתתפתי בקורס בנושא מוסיקה לקולנוע ולטלוויזיה אצל המלחין לאלו שיפרין. שיפרין, מוסיקאי יהודי יליד ארגנטינה שניגן בעבר בהרכב של ענק הג'אז דיזי גילספי, התפרסם בזכות המוסיקה שכתב לסרטים וסדרות טלוויזיה ואף זכה בפרס הגראמי חמש פעמים. בין היתר, הוא הלחין את המוסיקה לסדרה "משימה בלתי אפשרית" ולסרטים רבים מספור ("הארי המזוהם", "הנועזים בעורף האויב", "הנשר נחת", "שעת שיא" ועוד).
נשארתי בלוס אנג'לס שנה וחצי, ובמהלך התקופה הזו כתבתי מספר עיבודים לזמרים שהופיעו בלאס וגאס.
בתקופה בה חייתי ולמדתי בלוס אנג'לס, התיידדתי עם בני הזוג פרסוף, שהיו יהודים חמים וציונים נלהבים ושמרו על קשר איתן עם ישראל, והם ארחו אותי פעמים רבות בביתם, בערבי שבת ובחגים. ניקי פרסוף נפטר בשנת 2022 בגיל 102.
באותה תקופה התיידדתי גם עם עמי הדני, יוצא קיבוץ כפר גלעדי שסיים בית ספר לטכנאות קול והקלטות של חברת "אמפקס" ופתח בלוס אנג'לס אולפן הקלטות גדול בשם TTG. אני נהגתי להתקשר לאולפן שלו כדי לברר מיהם האמנים שצפויים להקליט שם בכל יום. בין האמנים שבעבודתם צפיתי היו סוני ושר, פרנק סינטרה, "האימהות והאבות", ניל דיאמונד, ארתה פרנקלין, מרים מקבה, דיון וורוויק ורבים אחרים. בהפוגות שבין השיעורים ב-UCLA ו-USC נהגתי לשבת באולפן ולהתבונן בתהליכים שהתרחשו שם. כך התוודעתי אל האמנים, הנגנים, המפיקים ויתר אנשי התעשייה המובילים באותה תקופה. במשך שנה וחצי למדתי מקרוב את כל תהליכי ההפקה המוסיקלית – בבית הספר הטוב ביותר בעולם.
חזרתי לארץ בסוף שנת 1969. יומיים אחרי שהגעתי כולם שמעו על כך והפניות הטלפוניות התחילו להגיע. תוך זמן קצר מאוד ממש הוצפתי בהצעות ומצאתי את עצמי עובד, שוב, בקצב קדחתני.
הזמר ששי קשת החל את הקריירה שלו כסולן בולט בלהקת הנח"ל והפך בהמשך לאחד מכוכבי הזמר המובילים בישראל. בשנת 1969 הוא הקליט תקליטון ראשון בשם "ששי", וגם על עטיפת התקליט הזה נכתב במפורש "בליווי דוד קריבושי ותזמורתו". השירים בתקליט: "מחר יבוא הסתיו" (מילים: אבי קורן, לחן: דוד קריבושי), "הנושא הישן" (מילים: אבי קורן, לחן: דוד קריבושי), "בובה בחלון הראווה" (מילים: דליה ריימונד, לחן: דוד קריבושי), ו-"בביתי הנעול" (מילים ולחן: שלום חנוך). אני הייתי המעבד והמפיק המוסיקלי של התקליט וכאמור – הלחנתי שלושה מהשירים הכלולים בו.
בשנת 1970 הייתי מעורב בהפקת תקליטו הראשון של שלמה ארצי. כמו אבי טולדנו, גם שלמה ארצי הוציא את תקליטו הראשון בהיותו עדיין חייל בלהקת חיל הים. בתקליט מופיעים שני שירים שהלחנתי למילים של יעקב רוטבליט: "מרקו" ו-"הבלדה על לבן בן בתואל". מעבדים אחרים שעיבדו שירים לתקליט הזה היו בני נגרי ודניאל שליט. גם את התקליט הזה הפיקו יגאל קמחי ואבשלום רובין, בעלי "החברה המזרחית".
במהלך הזמן שחלף מאז שנסעתי לחו"ל עם "הגשש החיוור", אריק איינשטיין פנה לכיוון יותר "רוקי", להקת "הצ'רצ'ילים" הפכה ללהקת הליווי הקבועה שלו וכשחזרתי לארץ, המנהל המוסיקלי שלו היה מיקי גבריאלוב – מוסיקאי ומלחין מוכשר, יצירתי ורציני. למרות זאת, הוזמנתי להכין עיבודים לכלי מיתר עבור התקליט "בדשא אצל אביגדור", וגם ניגנתי בפסנתר בהקלטות והייתי מעורב ב-"מיקס" של התקליט הזה. בנוסף, במסגרת סדרת הטלוויזיה "לול" הקלטנו פרודיה פרועה על השיר "מתוק מתוק" (מילים: אילן גולדהירש, לחן: אילן מוכיח) של להקת פיקוד הצפון עם הסולן יגאל בשן.
לשיר שלנו קראנו "חמוץ חמוץ". את המילים כתבו אורי זוהר, אריק איינשטיין, צבי שיסל ובועז דוידזון ואני הלחנתי. ביצעו את השיר אנשי חבורת "לול" (כולל משה איש כסית מחופש לחיילת), ותיקי דיין היתה הסולנית. אגב, יגאל בשן נעלב מאוד מהפרודיה הזו…
חשוב לי לציין שמבחינה חברתית ואישית לא הייתי שייך לחבורת "לול". בנוסף לאריק היו שם שלום חנוך, אורי זוהר, צבי שיסל, בועז דוידזון, מונה זילברשטיין, שמוליק קראוס, משה איש כסית ואחרים. אנשי החבורה הזו צרכו סמים בקביעות ואני לא התחברתי לעניין הזה. הייתי "חנון" אמיתי. הם העריכו את עבודתי כמוסיקאי, אבל מבחינת הדינמיקה החברתית נשארתי "אאוטסיידר" מבחירה.
בעקבות ההצלחה שלי כמלחין ומעבד החלו לפנות אלי משרדי הפרסום השונים כדי שאלחין ואפיק פרסומות מוסיקליות לרדיו, מה שנקרא היום "זמרירים" (ג'ינגלים). כשהבנתי שהנושא הזה משתלם ושהשירותים שלי מבוקשים, הקמתי משרד בשם "אפרסמון" בשותפות עם איש הרדיו יורם ארבל, ויחד הפקנו חלק ניכר (מעל תשעים אחוזים) מהזמרירים ששודרו אז ברדיו. יורם קיבל טקסטים לפרסום מוצרים ושירותים שונים ממשרדי הפרסום, ולאולפן הגענו כשרק הטקסטים האלה בידינו. הנגנים והזמרים אותם הזמנו מבעוד מועד כבר המתינו באולפן, אני הלחנתי את המנגינות לטקסטים במקום, כתבתי אקורדים עבור הנגנים, הדרכתי את הזמרים וכולנו ניגשנו מיד להקלטה. התהליך הזה, כולו, עד להפקת ה-"סקיצה", ארך שעה עד שעה וחצי. ליתר ביטחון, נהגנו להקליט מספר "סקיצות" עבור כל טקסט, ואת גרסאות ההדגמה העברנו למשרדי הפרסום כדי שאנשי המקצוע יבחרו ויאשרו אותן. הגענו למצב שכל ה-"סקיצות" שהקלטנו, בלי יוצא מן הכלל – אושרו, ואז ניתן היה לגשת להפקת הזמריר הסופי. דוגמאות למוצרים ומותגים שעבורם הלחנתי זמרירים: סברינה, ישראכרט, חברת התעופה היוונית "אולימפיק", שוקולד וקפה "עלית" ועוד. בין הזמרים שהקליטו זמרירים שהלחנתי היו עדנה גורן, ריקי מנור, עמי מנדלמן, איריס שמי, אושיק לוי, מירי אלוני, יורם ארבל, דני ליטני, דלית כהנא, עירית ענבי, הצמד חדווה ודוד ואחרים.
את חדווה עמרני ודוד טל (רוזנטל) הכרתי בתקופת השירות הצבאי. הם שירתו בלהקת פיקוד המרכז בתקופה שבה אני שירתי בתזמורת חיל האוויר. חדווה ודוד פנו אלי בחיפוש אחר חומרים לתקליט שחברת RCA הפיקה אז עבורם. מכיוון שהם שיתפו איתי פעולה בהקלטת זמרירים, הם ביקשו להאזין לזמרירי הפרסומת האחרונים שהלחנתי, מתוך הבנה שמדובר בלחנים קליטים עם פוטנציאל להפוך ללהיטים.
ראובן וימר, פרסומאי ידוע מחברת "דחף", מסר לי עשרה טקסטים שונים להלחנה – פרסומות לקפה "עלית". בגוף הפרסומת – כלומר בזמריר עצמו – לא הופיעו המילים "קפה" או "עלית". המסר השיווקי הופיע רק בסוף, במסגרת ה-"סלוגן" – סיסמת הפרסום המוכרת "טעים תמיד, מתאים תמיד, העם החליט – עלית" (אגב, את הלחן המוכר לסיסמה הזו לא אני הלחנתי).
כתבתי עשרה לחנים שונים והקלטתי אותם עם להקת "הצ'רצ'ילים" וזמרים שונים. בין עשרת הלחנים שהשמעתי לחדווה ודוד היה הלחן שהפך לאחר מכן לשיר "אני חולם על נעמי". במקור היתה זו, כאמור, פרסומת לקפה. ביצעה אותה הזמרת מירי אלוני בליווי להקת "הצ'רצ'ילים" ואלה היו המילים:
"הלהיטים מפחדים ממצעד הפזמונים,
אולי יפלו השבוע,
ואולי בשבוע הבא ישכחו אותם כולם.
טעים תמיד, מתאים תמיד, העם החליט – עלית."
הלחן הזה מצא חן בעיניהם. זה כבר היה זמריר פרסומת פעיל שהושמע בשידורי הרדיו. לבקשתם, הלחנתי חלק נוסף וכך היה בידינו לחן מקורי שלם. פנינו אל הפזמונאית תרצה אתר והיא כתבה את המילים לשיר "אני חולם על נעמי" בהשראת מערכת היחסים בין אייל (בנו של בעלה מנישואיו הראשונים) לחברתו דאז, ששמה היה נעמי. נכנסנו לאולפן והצמד הקליט את השיר הזה יחד עם שירים נוספים עבור התקליט שלהם.


מספר נתן סלור, בנה של תרצה אתר:
"תרצה אתר היתה נשואה לבנץ' סלור. בנו של בנץ' מנישואיו הראשונים, אייל, היה בן 18 או 19 בשנת 1970, והיתה לו חברה ששמה נעמי. תרצה אהבה מאוד את נעמי. היא כתבה את השיר 'אני חולם על נעמי' בהשראתה – והקדישה לה אותו.
"נעמי ואייל נפרדו אחרי מלחמת יום הכיפורים, אך השיר הזה מלווה את נעמי עד היום. כיום שמה נעמי וילן, היא רעייתו של אבשלום 'אבו' וילן (לשעבר ח"כ מטעם מרצ), ומתגוררת בקיבוץ נגבה."
בתקופה ההיא, מכשירי ההקלטה בהם נעשה שימוש באולפנים היו רשמי-קול ("טייפ רקורדר") והמידע הקולי הוקלט על גבי סרט הקלטה מגנטי הכרוך סביב סליל. את ה-"מיקס", כלומר ההקלטה השלמה והמעובדת, הקלטנו על גבי סרט באיכות גבוהה, ברוחב של רבע אינץ'. זה היה ה-"מאסטר". את סליל הסרט המכיל את ה-"מאסטר" העברנו למפעל, מעין בית דפוס, שייצר את התקליטים. כאן הפיקו מטריצה, שהיא למעשה ה-"נגטיב" של התקליט, ובאמצעותה הדפיסו את תקליטי הוויניל. במקביל, אנשי מקצוע אחרים ביצעו את התהליך של עיצוב והדפסת העטיפה – שכלל כתיבת מלל, צילום, עיצוב גרפי, הגהה, הכנה לדפוס והפרדות צבעים, הדפסה על קרטון, חיתוך, קיפול והדבקה. כשהנגטיב להדפסת התקליטים היה מוכן, אני, כמפיק המוסיקלי, הוזמנתי למפעל התקליטים ושם השמיעו לי את התוצאה של ההדפסה הניסיונית. תפקידי היה לוודא שה-"סאונד" של התקליט תקין. אם הבחנתי בפגמים כלשהם הערתי את הערותי, המפעל תיקן את הדרוש תיקון ואחרי שבוע או שבועיים זימנו אותי פעם נוספת כדי לשמוע את התוצאה המתוקנת. לצורך השלמת כל התהליך הזה נדרש פרק זמן בן חודש עד חודש וחצי, ואז הדפיסו את התקליט או התקליטון לצורך הפצה.
בישראל פעלו אז מספר מפעלים להדפסת תקליטים: המפעל הוותיק של חברת "הד ארצי", המפעל של חברת CBS (לימים NMC), והמפעל של חברת "ישראפון". את חברת "ישראפון" הקימו האחים נפתלי וז'ק אלשיך בשנת 1953. החברה עסקה במקור בייצור מוצרי פלסטיק ובשנת 1958 זכתה ברישיון להפצת תקליטי החברה העולמית Decca. חברת "ישראפון" הקימה את המפעל לייצור תקליטים בשנת 1965 והחלה לייצר תקליטים גם עבור חברת ארץ ישראל המזרחית בע"מ, שברשותה היה רישיון לייצר ולהפיץ את תקליטי חברת התקליטים הבריטית EMI. בשנת 1967 הקימו שתי החברות במשותף את חברת התקליטים "ישראדיסק", שהתקיימה עד שנת 1995. חברת "ישראפון" יצרה תקליטים גם עבור חברות תקליטים אחרות שפעלו בארץ. איציק אלשיך, בנו של נפתלי, הקים לימים את חברת התקליטים "הליקון" בשותפות עם רוני בראון. אני עבדתי בעיקר עם חברת "ישראפון". המפעל שלהם היה בחולון.
כדי לחשוף לציבור את החומר החדש שהוקלט – שיר בודד, תקליטון או אלבום – מוקדם ככל האפשר ולא להתעכב בגלל התהליך שתיארתי, נהגתי להביא עותקים של הסרט ברוחב רבע אינץ' ל-"קול ישראל" בקריה ול-"גלי צה"ל" ביפו מיד לאחר סיום עבודת ה-"מיקס". את הסרטים מסרתי לשדרנים ולעורכי התכניות, שהיו חברים טובים שלי, כדי שישדרו ויחשפו את החומר החדש בהקדם. כדרך קבע, נהגתי לנסוע בקטנוע שלי מאולפן ההקלטות ישירות אל אולפני הרדיו ולהביא לשם את סרטי ההקלטה המכילים את השירים החדשים, עוד לפני הדפסת התקליט. בין השדרנים והעורכים הללו היו משה טימור, יורם ארבל, דן כנר, מולי שפירא, גדי לבנה, אבנר רוזנבלום ואחרים.
את השיר "אני חולם על נעמי" הקלטנו באולפן "קולינור" בתל אביב. עם השלמת ה-"מיקס" ארזתי את סרט ההקלטה בתיק שלי ונסעתי לאכול ארוחת צהריים בבית הורי ברחוב ויזל 20. לאחר הארוחה עליתי על ה-"וספה" ונסעתי לכיוון אולפני "קול ישראל" בקריה דרך רחוב דיזנגוף. אלמלא נסעתי בדרך זו, כל הסיפור המתואר כאן לא היה מתרחש.
כשעצרתי ברמזור בצומת הרחובות דיזנגוף ופרישמן, ליד קפה "פינתי", זיהה אותי דני בן אב, אמרגן מפוקפק למדי שעסק בהבאת אמנים מחו"ל להופעות בארץ. "קריבושי, בוא," הוא אומר לי. "מה קרה?" אני שואל, והוא מספר לי: "שמע, בטוקיו עומד להתקיים פסטיבל זמר בינלאומי בחסות קונצרן 'ימאהה' ובהשתתפות נציגים מ-38 מדינות. אני חייב לשלוח לפסטיבל שיר ישראלי עוד היום, אחרת לא יהיה בו ייצוג לישראל." בו במקום שלפתי את סליל ההקלטה ומסרתי אותו לידיו. אילו הגעתי לאולפני "קול ישראל" כמתוכנן והשיר היה משודר ברדיו, אפילו פעם אחת, הוא היה נפסל על פי תקנות הפסטיבל ולא ניתן היה לשתף אותו בתחרות.
בן אב שלח את ההקלטה והשיר התקבל לפסטיבל.
הייתי אז בן 26. לקראת הנסיעה שלנו ליפן כתבתי תכליל (פרטיטורה) להרכב מורחב של שמונים נגנים וזמרים – משימה לא פשוטה. טסנו ליפן והגענו לאולם "בודוקאן", היכל ספורט ענקי שנבנה במקור עבור תחרויות הג'ודו של אולימפיאדת טוקיו בשנת 1964. בהיכל הזה הופיעו, בין היתר, גם ה-"ביטלס". בוב דילן אפילו הקליט שם תקליט בהופעה חיה.
עלינו לבמה לחזרה עם תזמורת הפסטיבל. הייתי כל כך נרגש שכמעט עשיתי במכנסיים. ממש רעדתי מהתרגשות. ניצחתי על התזמורת והמקהלה וכשירדתי מהבמה, פנה אלי דני בן אב, האמרגן, ואמר לי בהאי לישנא: "איזה שיר מחורבן! איזה עיבוד מחורבן! אתה לא מתבייש? בשביל מה הבאתי אותך לכאן?" באותו רגע, מעוצמת ההתרגשות והמתח, ההתקפה הבלתי-צפויה הזו פשוט מוטטה אותי. התפרקתי ופרצתי בבכי היסטרי. ממש בכיתי בכי תמרורים.
מאוחר יותר התקיימה ההופעה, חדווה ודוד ביצעו את השיר, ירדו מהבמה והלכו לחדר ההלבשה כדי לפשוט את בגדי ההופעה ולהסיר את האיפור. במסגרת המופע האמנותי שהתקיים במהלך ההצבעה הופיעו ה-"קרפנטרס" ואורגניסט הג'אז ג'ימי סמית, ואז הגיע אלי בריצה שגריר ישראל ביפן והודיע בהתרגשות: "זכיתם במקום הראשון!" רצתי אל חדווה ודוד כמו מטורף וצעקתי: "תתלבשו מהר! זכינו!"
השיר "אני חולם על נעמי" הפך ללהיט היסטרי ביפן. בכל שבוע נמכרו עשרות אלפי עותקים של התקליטון, ואנחנו, כאן בארץ, קיבלנו את נתוני המכירות בטלקס מיפן. בסופו של דבר, התקליטון שבר שיא מכירות של שלושה מיליון עותקים. בצדו האחד של התקליטון מופיע השיר בעברית, ובצדו השני – השיר באנגלית. השם נעמי הפך לאחד השמות הפופולאריים ביותר שניתנו לבנות שנולדו ביפן באותה תקופה.
במסגרת הזכייה, תרצה אתר ואני, מחברי השיר, זכינו בפרס כספי בסך 5000 דולר. תרמנו את הסכום לבית החולים תל השומר. בערכים של אז, זה נחשב סכום רציני.
כאמור, חברת RCA היא שהפיקה את התקליט של הצמד חדווה ודוד. דב פלג היה הנציג של חברת RCA בישראל ושותף-מייסד בחברת "איסטרוניקס". פלג שירת בעבר כקצין בחיל האוויר ולאחר פרישתו הוא הקים את החברה, שעסקה ביבוא רכיבים אלקטרוניים וחלקי חילוף למטוסי קרב ולמערכות ביטחוניות. בגלל אהבתו למוסיקה, פלג קיבל לידיו גם את נציגות חברת התקליטים הבינלאומית RCA. הוא היה האיש שלחץ עלי ללמוד באופן מסודר את הנושאים השונים בהם עסקתי, ובהשפעתו נשארתי בארה"ב ולמדתי ב-UCLA וב-USC.
דב פלג היה אדם שניחן בהבנה מעמיקה, טעם משובח וידע נרחב בכל הקשור למוסיקה. היינו ידידים טובים ולמדתי ממנו המון. בכל יום שישי אחר הצהריים באתי אל ביתו ובילינו שעות רבות יחד בהאזנה למוסיקה ובשיחות על מוסיקה. בכל פעם שהגיע תקליט חדש של אמן חשוב, הוא קרא לי אליו והשמיע באוזני את התקליט. העיבודים שלי, כמו גם גישתי להפקה מוסיקלית, הושפעו רבות מן העקרונות שלמדתי ממנו. פלג אמר לי פעם: "דייוויד, מעבד מוסיקלי חייב לפעול על פי עקרון חשוב מאוד: העיבוד נועד לתמוך ולא להפריע. להבליט ולא להתבלט. הקפד תמיד למלא את החללים הריקים. אל תפריע לזמרים. המילוי נחוץ בקטעים שבהם הם לא שרים. בקטעים שבהם הם שרים – ספק להם תמיכה ותן להם לשיר בלי להפריע להם."
זו אכן היתה הגישה שאימצתי לאורך השנים. אצל מעבדים מסוימים קיימת לפעמים נטייה להתחכם ולהפריז, וכך נוצר גודש שמחבל בהגשת השיר במקום לסייע. המאזין מתקשה לשמוע את המרכיב העיקרי בביצוע מכיוון שהרקע משתלט והאיזון מופר. תמיד אמרתי שעיבוד רע עלול להרוס שיר טוב, ואילו עיבוד טוב עשוי להציל שיר רע.
דב פלג היה מעורב אישית בהפקת התקליט של חדווה ודוד. באופן חריג, הוא אישר להביא לאולפן פסנתר כנף, שתפס מחצית משטח האולפן. בעזרת הפסנתר הזה הקלטנו "אוסטינטו" – משפט מוסיקלי חוזר – במשותף עם גיטרת הבס ותוף הבס. השילוב הזה עדיין נשמע ייחודי גם היום.
בנוסף, שכרנו גם טימפני ("תוף דוד") מהתזמורת הפילהרמונית, לצורך ביצוע ה-"Hook" (אפקט) הייחודי שמופיע בין בתי השיר, ה-"דוינק" המפורסם. בתופי טימפני קיימת דוושה שמשמשת לכיוון טונאלי של התוף, בהתאם לנדרש ביצירה המבוצעת. לצורך קבלת האפקט, אני חבטתי בתוף ולחצתי בו-זמנית על הדוושה – אבל בכיוון ההפוך מהנדרש. כך יצא שבמקום האפקט שרציתי, של צליל עולה, קיבלנו אפקט של צליל יורד.
באותה שנה כתבתי את המוסיקה לסרטו של בועז דוידזון "חצי חצי". התקליטון של פסקול הסרט "חצי חצי" כלל חמישה קטעים, שאת כולם אני הלחנתי ועיבדתי: "ליאו הטוב" ו-"לא על החצי לבדו" (מילים: יעקב רוטבליט. שירה: אריק איינשטיין), "אל תגיד מילה" (מילים ושירה: אסי דיין), "שמח במאפיה" (קטע אינסטרומנטלי בו אני מנגן בפסנתר) ו-"נעימת חצי חצי" (קטע אינסטרומנטלי בו יגאל חרד מנגן בגיטרה וגלי עטרי שרה ללא מילים).
במסגרת תקליטון של הזמר והשחקן אריק לביא, כתבתי עיבודים לשני שירים של עמוס קינן ויוחנן זראי, "שיר סתיו" ("כל הנחלים הולכים לים") ו-"למה לא אמרת לי". התקליטון יצא לאור בשנת 1971. אריק לביא, שהיה הרפתקן מבחינה מוסיקלית, ביצע את "שיר סתיו" במקור כבלדה שקטה במסגרת תכנית הרדיו "שלכם לשעה קלה". בהקלטה הזו הוא החליט להיות נועז יותר וביקש ממני לעבד את השיר בסגנון "רוקי" קצבי ומקפיץ. הליווי כולל שלושה כלים בלבד: גיטרה, גיטרה בס ותופים. בגיטרה ניגן בהקלטה יצחק קלפטר ("צ'רצ'יל"). סולו הגיטרה ב-"שיר סתיו" נחשב לפריצת דרך ונכס צאן ברזל בתולדות הרוק הישראלי. היום כבר מותר לגלות שאת הסולו הזה אני הלחנתי עבור קלפטר במסגרת ההפקה של התקליטון, והוא ניגן אותו, תו בתו, לפי התפקיד שאני כתבתי עבורו. לימים, קלפטר זכה בפרס אקו"ם עבור הסולו הזה…
באותה שנה, 1971, הפיק פשנל את המחזמר "אירמה לה דוס מיפו" בכיכובם של רבקה זוהר, גדי יגיל ובומבה צור. חיים חפר כתב את הגרסה העברית והבמאי היה שמואל בונים. השתתפו במחזמר אריה מוסקונה, דודיק סמדר, עמוס טל שיר, חיים בנאי, יוסף סויה, מרטין גילת ואחרים. יעקב קלוסקי היה הכוריאוגרף. אני הייתי המנהל המוסיקלי ולצוות הנגנים קראו "להקת הקריבושיות". בלהקת "הקריבושיות" ניגנו יגאל חרד ואריה זכריאש בגיטרות, אלי מזרחי בתופים ויוסי מנחם בגיטרה בס. אני ניגנתי בקלידים והייתי המנהל המוסיקלי של הלהקה.
בשנת 1972 הפיק איתן גפני את המחזמר "דודו השמן" בכיכובו של דודו דותן, שהוגדר כ-"מחזמר מהווי הנוער". את מילות השירים כתב יורם טהרלב ואני הלחנתי ועיבדתי. בצוות המחזמר השתתפו אסתי כץ, גבי ברלין, דודו טופז, רפי גינאי וזהבית גוטמן. המחזמר הזה נכשל מסחרית.
במהלך שנות השבעים התחילו להופיע ולהתפרסם היוצרים המבצעים – מוסיקאים שהלחינו וביצעו את שיריהם בעצמם. מתי כספי הוא הבולט ביניהם, והיו גם שלום חנוך, שלמה גרוניך, מאיר אריאל, אריאל זילבר ואחרים.
את אריאל זילבר הכרתי לפני שהוא התפרסם. הלקוחות הקבועים באטליז של אבי היו מודעים להצלחה שלי כמוסיקאי והיו ביניהם כאלה שביקשו לנצל זאת. הזמרת הוותיקה ברכה צפירה, אמו של אריאל זילבר, היתה לקוחה של אבי והיא פנתה אלי באמצעותו כדי שאשמע את בנה המוכשר, אריאל. אריאל הגיע לדירתנו ברחוב ויזל 20, התיישב ליד הפסנתר וניגן, והנגינה שלו מצאה חן בעיני…
את את המשך הפרק תוכלו למצוא בספר

"להקת הקריבושיות" (המצאה של פשנל): נבחרת חורף שהופיע יחד באולמות בארץ בסוף שנות השישים.
שורה עליונה מימין: שלמה ארצי, רבקה זוהר, גדי יגיל, אדי כגן, אורי זוהר,
שורה תחתונה מימין: יגאל חרד,אלי מזרחי,דוד קריבושי,אריה זכריאש ויוסי מנחם
כל החלומות
דוד קריבושי

- 208 עמודי צבע
- 186 קודי סריקה לעטיפות תקליטים ווידאו
- 30 תווים מקוריים בכתב יד
- 15 שירים מודפסים תווים ומילים
- הדפסה מהודרת בכריכה קשה
- המון סיפורים אישיים מתקופות שונות במוסיקה הישראלית